ציפי גכט

המסע שלי: מילדה שציירה חלומות למייסדת שיטת טיפול ייחודית

כשהייתי ילדה קטנה, העולם שלי היה מלא בצבעים. בעוד שחברותיי שיחקו בחצר, אני מצאתי מפלט ביומנים האישיים שלי, ממלאת דפים שלמים בציורים שביטאו את כל מה שלא יכולתי לומר במילים. האמנות הייתה השפה הראשונה שלי, הדרך שבה הבנתי את העולם.

רגע מכונן בחיי התרחש בשנתי הראשונה כמורה. כששמעתי על פטירתו של סלבדור דאלי, משהו בתוכי התעורר. החלטתי להביא את האמנות שלו לכיתה שלי, אבל לא בדרך המסורתית. ראיתי איך העיניים של תלמידיי נדלקות כשהם מצאו בציורים שלו חלקים מעצמם. הרגע הזה שינה את חיי - הבנתי שיש כאן משהו הרבה יותר גדול ממני.

המסע שלי המשיך להתפתח. למדתי טיפול באמנות, והלב שלי נפתח עוד ועוד. עבדתי עם אנשים מכל קצוות החברה - במחלקה סגורה עם תשושי נפש, עם נוער בסיכון, עם נערים חרדים וערבים. גיליתי שכשאתה פותח את הלב, השפה כבר לא משנה. האמנות מדברת בשפה משלה.

אבל ידעתי שיש עוד. הרגשתי שאני צריכה לחבר בין כל העולמות שנגעו בנשמה שלי - הפילוסופיה העתיקה, חוכמת האינדיאנים, פרחי באך, מדיטציה, נשימה. כמו שביצירת אמנות אני משלבת חומרים שונים ליצירה אחת שלמה, ככה גם בחיים - אני מאמינה בכוח של החיבורים הבלתי צפויים.

היום, כשאני רואה את קלפי הנשמה שיצרתי - במיוחד את הקלף הראשון, עם האישה ההוואית והעיגולים המחברים בין העולמות - אני מרגישה שסגרתי מעגל. כל ילדה שציירה ביומנה האישי חלמה להגיע למקום הזה, שבו אני יכולה להעניק לאחרים את הכלים שעזרו לי למצוא את עצמי.

אני לא סתם מלמדת שיטה - אני חיה אותה. כל בוקר אני מתחילה עם מדיטציה, נושמת, מקשיבה לקלפי הנשמה שלי. זו לא עבודה בשבילי - זו דרך חיים. וכשאני רואה איך מטפלים, מחנכים וילדים מוצאים את הכוח שלהם דרך השיטה שפיתחתי, הלב שלי מתמלא באושר.

אני מזמינה אתכם להצטרף למסע שלי, לגלות איך אמנות יכולה לפתוח שערים שלא ידעתם שקיימים. כי בסופו של דבר, כולנו מחפשים את אותו דבר - את החיבור העמוק לעצמנו, לאחרים, ולכוח הריפוי שטמון בכל אחד מאיתנו.